ספינים ולוגיקה

ברשימה הקודמת הזכרתי את הספין כנגד הפרסום של תנועת "אם תרצו" עקב טענתם שהקרן החדשה לישראל "מממנת גופים העויינים את ישראל וחפצים לשנות את דמותה" (המרכאות כאן הן משום שמדובר בטענה ערכית ולא בעובדה אמפירית גרידא). אני הזכרתי שם שיש בעיה לוגית בספין עצמו, אך לא התייחסתי לכך בפירוט. במחשבה שניה, אני חושב שראוי להתייחס לכך, בעיקר משום שהדבר מבהיר עד כמה הספין הזה הוא עלוב ועד כמה מי שמעלים אותו הם יצורים ירודים.

נחזור ראשית על הספין. נטען בו כי תנועת "אם תרצו" קיבלה תרומה מג'ון הייגי, אוונגליסט בעל דעות שגובלות באנטישמיות שמעוניין בשלטון היהודים בישראל כדי לקרב את בואו של ישו, וכי תנועה שמימונה בא לה מאנשים שכאלה לא יכולה לטעון טענות בנושאים הקשורים במימון כלפי אחרים. אלא שההשוואה שנערכת בין שני המקרים כאן אינה תקפה מסיבה פשוטה – "אם תרצו" לא מימנו את הקמפיינים של ג'ון הייגי אלא להיפך. במילים אחרות, המקביל ל"קרן החדשה" במקרה השני הוא ג'ון הייגי והמקביל לגופים הלא ממשלתיים הוא ארגון "אם תרצו". הביקורת על פעילות הקרן החדשה היתה על כך שהיא מממנת פעילות מסויימת ולא על כך שהיא ממומנת על ידי גורמים מסויימים. בביקורת הזו יש עניין ציבורי כי "הקרן החדשה" היא גוף שניזון מתרומות ובהחלט ייתכן שתורמים רבים לא היו מודעים לפעילות הזו של "הקרן החדשה". לעומת זאת, מה העניין הציבורי שקיים בכך שג'ון הייגי תורם ל"אם תרצו"? יש עניין מסויים לדעת שהימין הנוצרי בארה"ב מנסה להשפיע על המציאות הישראלית דרך תרומות לגופים מסויימים. אך האם תרומה שכזו אומרת לנו משהו על הפעילות של תנועת "אם תרצו" אותו לא יכולנו לדעת מעיון בהגותם של פעיליה? האם פעילותה של "אם תרצו" הושפעה בדרך כלשהי מהתרומה של הייגי? נראה שהתשובה היא לא. כך שאמנם ראוי לדעת מי מממן אילו עמותות, אך בהחלט לא קיים כאן אותו סוג של עניין וגם לא מדובר באותה סוג חשיפה כמו במקרה של "הקרן החדשה".

תמריצים, תרומות וספינים

מי שרוצה לראות איך נראה ספין בשידור חי שילחץ כאן. מוטי קירשנבאום הופך דיון בנושא הכספים שהקצתה הקרן הישראלית החדשה לארגונים שמטרתם "שינוי אופיה היהודי של מדינת ישראל" (כך לפי נציג NGO monitor שהתראיין שם) לדיון בשאלה "מדוע ארגון NGO monitorבודק רק ארגוני שמאל וזכויות אדם ולא ארגוני ימין?". מדוע זה ספין? משום שהארגון הזה הוקם בדיוק למטרה הזו, והוא מפרסם מידע בעניין זה. פוליטי? בוודאי! אך האם זה רלוונטי לדיון?

לשם פתרון הסוגיה צריך לשאול על מה הדיון בעצם? אם לשפוט לפי התגרה ההמונית שנוצרה לאחר פרסום הדו"ח של ארגון "אם תרצו" בעניין הרי שמדובר בתגרה הרגילה בין ימין לשמאל כאשר בפינה הכחולה לבנה ניצבים דוברים ימניים ובפינה האדומה ניצבים לא רק דוברים שמאליים אלא גם כמעט כל התקשורת הישראלית. אלא שכל תגרת הפיות הזו מכסה על לב העניין והוא – שראוי לחשוף מקורות מימון של עמותות וקרנות שמממנות פעילות פרטית וכן שהחשיפה הזו כמעט ולא נעשית על ידי התקשורת הישראלית אלא על ידי גורמים "בעלי עניין".

מדוע חשוב לחשוף מקורות מימון? משום שהתנהגות התורמים תלויה מאוד בזהות הארגונים אליהם מועבר הכסף. תארו לעצמכם שאתם תורמים לארגון "הקרן לאיטליה טובה יותר" סכומים נכבדים בכל שנה מתוך ידיעה שקרן זו מממנת בתי יתומים. יום אחד אתם מגלים שעשרים סנט מכל יורו שתרמתם עבר למאפיה הסיציליאנית. האם תתמידו בתרומתכם? באותו האופן, יהיו כעת תורמים לקרן הישראלית החדשה שיחדלו מתרומתם או יתרמו פחות כספים. אין בכך שום רע – זכותם של תורמים לדעת בעבור מה הם תורמים ואם הגוף לו הם תורמים לא מספר לתורמיו במדוייק מה הוא עושה עם הכסף הרי שטוב שיש מי שעושה זאת, אפילו אם הוא מפיק מכך רווח פוליטי. באותו האופן, אם אכן קיבלה תנועת "אם תרצו" כספים מג'ון הייגי (ונתעלם לרגע מההבדל הברור בין מקרה זה לעניין הקרן החדשה, ממנו מתעלמים כל עורכי ההשוואות) הרי שיש ברכה בכך שהעניין מפורסם ברבים, אפילו אם הדבר נעשה כתגובה אינפנטילית של עיתונאים ובלוגרים לא נבונים במיוחד למידע שפורסם על ידי תנועת "אם תרצו".

מדוע לא ידענו על כך קודם? זו שאלה מעניינת מאוד. העניין מתחיל בכך שהמידע בעצם נחשף על ידי ארגון NGO monitor שהוא, מה לעשות, ארגון שנוסד מתוך עניין פוליטי, קרי – למקימיו היה תמריץ ברור לבדוק פעילות של ארגונים לא ממשלתיים כנגד מדינת ישראל. המידע הזה לא נחשף על ידי העיתונות הישראלית משום שכנראה אין לרבים מהכתבים תמריץ לחשוף התנהגות שכזו; ראיה נוספת למחסור החמור בתמריצים (מעבר לאי-הפרסום) אפשר למצוא בתגובתו של מוטי קירשנבאום לעיל, תגובה שאינה ייחודית רק לו – כמעט בכל כלי תקשורת היה אפשר לפגוש את הספין "למה אתם לא חוקרים גם את הצד השני" שאותו פימפם (ואף סירסר…) קירשנבאום. אילו אני הייתי נציג NGO monitor תשובתי היתה פשוטה "אנו לא חוקרים זאת מאותה סיבה שאתה קרשנבאום לא חקרת את מקורותיהם התקציביים של ארגוני השמאל, בהבדל אחד, שאנו ארגון שמצהיר מראש על עמדותיו ואילו אתה מתנאה בנוצות ה"אובייקטיביות"". אין שום בושה בלהיות מונע ממניעים פוליטיים כל עוד מצהירים על כך מראש; הסיפור על התקציבים שמעבירה הקרן החדשה לישראל, יותר משחשף מידע מועיל וחשוב על מקורותיהם התקציביים של ארגונים שונים, חשף טפח נוסף מהסוד הגלוי ביותר בישראל – שרבים מבין אמצעי התקשורת נוטים לעבר צד מסויים במפה הפוליטית.

מעשה בנעליים

קבלן שיפוצים בן 55 בשם פיני כהן הלהיט את מדינת ישראל. מה עשה? זרק נעל על נשיאת בית המשפט העליון ופצע אותה בעינה. מאז המעשה עוסקת התקשורת בעיקר בכך. העמודים הראשונים של העיתונים הגדולים ומהדורות החדשות בערוצי הטלוויזיה הוקדשו ל"תדהמה" מהמעשה.

מרוב תדהמה מתעלמים כאן (ויתכן מאוד שלא בתום לב) מהסיפור האמיתי. אותו זורק נעליים הוא לא תוקף מתחיל. יש מאחוריו עבר עשיר של אלימות. אחד מהשיאים של אותה אלימות היה בשנת 2006, עת תקף את פרקליטו (שייצג אותו במסגרת גירושיו), שבר את ידו והחריב את משרדו. באותה תקופה הוא גם איים ברצח על שופט שדן בעניינו. מה עלה בגורלו של האיש? כלום. האיש עבר עבירות של "תקיפה הגורמת חבלה ממש" ו"איום" שדין כל אחת מהן שלוש שנות מאסר, ויותר משלוש שנים לאחר המקרה הוא מסתובב חופשי לאחר שלא הוגש נגדו כל כתב אישום והוא לא ריצה מאסר ממושך. המקרה של פיני כהן, יותר מכל דבר אחר, הוא כתב אישום כנגד מערכת מנוונת ומושחתת שהעומדת בראשה חושבת ש"החמרת ענישה לא מונעת אלימות". אולי לאחר המקרה הנדון היא תחשוב אחרת? איני יודע. בכל מקרה, נגד פיני כהן כבר הזדרזו והגישו, הפעם, כתב אישום. אין להסיק מכך, כמובן, שמי שיאנוס ירצח או סתם יתקוף אדם פשוט יזכה ל"טיפול" דומה בעתיד. בכדי שזה יהיה נכון מערכת המשפט שלנו צריכה להשתנות וזה לא הולך לקרות בעתיד הנראה לעין.

בתוך כך כבר קפץ איזה ח"כ גאון בשם דוד רותם (מישראל ביתנו) והגיש הצעת חוק שגורסת כי מי שיפגע ב"סמלי השלטון" דינו יהיה שנת מאסר. מעבר לניחוח הפאשיסטי העולה מן ההצעה הזו, ניכר שח"כ רותם לא ממש מכיר את החוק הישראלי; אם היה מופעל החוק ה"רגיל" במקרה של פיני כהן לפני 3 שנים הוא היה היום באמצע ריצוי תקופת מאסר בכלא והיה זורק נעליים על מקקים בפינת החדר במקום על נשיאת בית המשפט העליון; אם יופעל החוק ה"רגיל" היום צפויות לפיני כהן 3 שנות מאסר בפועל. ה"אם" כאן הוא לב העניין משום שבדר"כ החוק לא נאכף. אולי, ח"כ רותם, במקום להתעסק ב"סמלי השלטון" תפעל לכך שחוקי מדינת ישראל נגד עבריינות יזכו להתייחסות נאותה מצד מערכת המשפט?

חינוך הוא בעיקר עניין תרבותי. ואולי לא?

"אי אפשר למדוד מערכות חינוך על ידי כלים כלכליים. חינוך הוא בעיקרו עניין תרבותי". כך תשמעו מאנשים רבים, ביניהם שניים מהמגיבים לרשימה קודמת שלי. הטענה כאן, בצורתה הכללית והגורפת שנשמעת תדיר מפי רבים היא שהמרכיב העיקרי בחינוך ילדי מדינה מסויימת הוא תרבותה של אותה מדינה. יש תרבויות שחבריהן מייחסים חשיבות לחינוך ושם ורק שם נמצא מערכות חינוך טובות. הטענה הזו נשמעת רצינית לאנשים רבים ולכן צריך להתייחס אליה. ברור לכל שבחינוך יש מרכיבים תרבותיים. הרי אין דינה של אוכלוסיה שבה מייחסים חשיבות רבה להשכלתם של הילדים כדין חברה שבה לא מייחסים לכך חשיבות. אולם הטענה הזו, כאיזו תזה כללית וגורפת לא נתמכת על ידי הנתונים שיש בידינו. הטענה הזו, בצורה שהוצגה לעיל היא מיתוס מסוכן במיוחד.

מדוע זה מיתוס? תחזרו רגע לגרף שמתאר הוצאה לתלמיד המנורמלת בתוצר לעומת הישגים במבחנים בינלאומיים. האם זה סביר בעיניכם שדווקא המדינות שמשקיעות הרבה יחסית בכל תלמיד יהיו אלה שבהן יש יסודות תרבותיים שתומכים בחינוך ואילו המדינות שמוציאות מעט יחסית בכל תלמיד יהיו אלה שבהן חסרים יסודות אלה? הדבר בהחלט ייתכן; באופן מפורש אפשר לטעון שבמדינות שבהן החינוך אינו עומד בראש מעייניהם של התושבים נאלצות הממשלות להוציא ממון רב על חינוך. אולם הטענה הזו לא סבירה. יוצא מטענה זו שבמקום שבו התושבים לא מייחסים חשיבות רבה לחינוך דווקא הממשלות הן אלה שמבינות ש"חינוך זה חשוב", כאילו ממשלות אינן מורכבות מתושבי המקום אלא מאוסף חייזרים שנחתו באותו מקום ומנהלים אותו במנותק מהתושבים עצמם. אם כלל האוכלוסיה לא מייחסת חשיבות רבה לחינוך הילדים הרי שהדבר צריך להיות ניכר גם בהוצאות הציבוריות והלאומיות על חינוך. בנוסף, האם הייתם אומרים שהאוסטרלים מייחסים חשיבות רבה יותר ללימודים והשכלה מאשר הצרפתים (שתי מדינות שבהן יש מהגרים רבים)? כי הרי, אם נקבל את תזת "חינוך הוא בעיקר עניין תרבותי", זה מה שנובע מהישגי תלמידי מדינות אלה – הציון הממוצע של הצרפתים בבחינות TIMSS לשנת 2008 היה 495 ואילו של האוסטרלים 527; הציון הממוצע של המצטיינים (5% עליונים) האוסטרלים היה 685 ואילו של הצרפתים 653. למעשה פער של כ-30 נקודות לטובת האוסרלים קיים בהישגיהם הממוצעים של כלל האחוזונים בבחינות TIMSS לשנת 2008. האם ייתכן שלאוסטרלים יש בסיס תרבותי איתן יותר משל הצרפתים בכל הנוגע לחינוך? מאוד לא סביר. מה שהרבה יותר סביר הוא שבמערכת החינוך האוסטרלית יש מה שמניע ומאפשר לתלמידים להצליח במידה שמסוגלת למחוק, ואף להתעלות, על מה שהתרבות הצרפתית (שבה יש חשיבות עצומה ללמידה!) מצליחה להשיג. במערכת החינוך באוסטרליה יש, כך נראה, תמריצים מעולים, שאינם "תרבותיים", שמביאים לכך שתלמידי "מדינת הגולשים" עולים בהישגיהם על אלה של חבריהם מצרפת.

מצאנו אם כן ש"התזה התרבותית" בצורתה הגורפת היא שגויה. אין בכך בכדי לרמוז שלתרבות המקומית אין קשר להישגי התלמידים. אם כל התנאים שווים (קרי, בשתי מערכות חינוך שהתמריצים ה"כלכליים" בהן זהים; בתמריץ כלכלי הכוונה אינה רק לכמות הכסף שמושקע אלא גם לשיטת ההעסקה של מורים, למבנה המערכת, אחריות בתי הספר וכו') אנו בהחלט נצפה לשונות בהישגי התלמידים ביחס ישר להתייחסות ה"תרבותית" לחינוך. אולם צריך להתנער מהמחשבה שחינוך הוא עניין תרבותי גרידא, ואפילו מהמחשבה שעיקר העניין הוא תרבותי. המחשבה הזו היא שגויה. היא גם מסוכנת משתי סיבות – ראשית, משום שיוצא ממנה ש"צריך להחליף את העם" וזה מסובך אפילו יותר מלשנות את מערכת החינוך; שנית, משום שהיחס התרבותי לחינוך לא נוצר יש מאין. התרבות האנושית התפתחה כתוצאה מאינטרקציה בין אנשים רבים שלכל אחד מהם תמריצים שונים – היחס התרבותי לחינוך הוא תוצאה של תמריצים פשוטים. שינוי התמריצים הללו יביא, לאורך זמן, לשינוי המצב התרבותי. ללא שינוי כזה נישאר קרחים מכאן ומכאן.

אומרים שהיה פה שמח

"פעם ישראל היתה מעצמה חינוכית", יאמרו לכם ישראלים רבים. "בשנות ה-60 תלמידי ישראל היו הטובים ביותר בעולם במתמטיקה" נשמע בכל שיחת סלון בענייני מערכת החינוך. "פעם, בישראל הישנה, הטובה, העניה, הסוציאליסטית, הצליחו להעניק השכלה מעולה לכל דכפין", גורס המיתוס. כמעט אף אחד לא חש לרגע אחד בדיסוננס העולה מהטענה הזו. אף אחד לא חושב לרגע מה צריכה, לפי האמור לעיל, להיות דמותם של הישראלים שלמדו במערכת החינוך של שנות ה-60; אילו אלה היו פני הדברים הרי שהיינו צריכים להיות מוקפים היום באנשים כבני 60 שהם מוצלחים במידה לא רגילה בהשוואה עולמית. האם זו תמונת המציאות הישראלית? הרי מכל עבר אנו רואים את "הישגי" מערכת החינוך של ראשית שנות המדינה – בעובדים חסרי ההשכלה של מפעלי הטכסטיל, המזון וכו'. כיצד זה שההצלחה האדירה הזו לא ניכרת בפני המדינה? כיצד ייתכן, שלהוציא מיעוט מבין בני אותו דור, נראה שרמתו לא גבוהה כל כך. אולי מתחבא לו כאן איזה מיתוס?

אכן, מתחבא גם מתחבא. אז הגיע הזמן לחשוף אותו. ישראל היתה מעצמה בתחום החינוך "על הנייר". בפועל, ארע דבר אחר לגמרי. ראשית, המבחנים עצמם, שהיו האב הפרה-היסטורי של מבחני TIMSS הידועים היו כנראה בעייתיים מאוד. המבחנים לא תורגמו באופן משביע רצון לכל השפות, הם לא התאימו לחומר הלימודי שנלמד באותה העת וגם שיטות ניתוח הנתונים לא היו משביעות רצון. מי שמעוניין ללמוד על הביקורת כלפי הבחינה ההיא יכול לקרוא את כתביו של המתמטיקאי ההולנדי האנס פרודנתל, האיש שבמו ידיו וביקורתו על המבחנים ו"מסקנותיהם" הציל את הולנד משיטת הבדידים הידועה לשמצה.

אך לא במתודולוגיה של הבחינה אני רוצה לעסוק. הבעיה הישראלית היא עמוקה מכך; אפילו היה המבחן מושלם ותוצאותיו היו מאפשרות השוואה בין מדינות שונות הרי שעדיין היתה לנו בעיה. הבעיה המרכזית של ישראל בבחינה ההיא ובכל בחינה בינלאומית משווה עד ראשית שנות ה-2000 היתה שישראל הציבה למבחן מדגם לא מייצג של אוכלוסייתה (וזכתה על כך לנזיפות רבות במהלך שנות ה-90 עד שהעניין הוסדר לבסוף). הבעיה בבחינות האמורות היתה פשוטה – בבחינה לילדי בית הספר היסודי שבה נבחנו תלמידי כיתות ח' הצליחה ישראל להשיג מעמד של "מדינת מהגרים" וכך הוסכם שהיא "תנפה" תלמידים ש"היגרו לישראל זה מקרוב". האוכלוסיה הזו, כך מסתבר (ממאמר הדעה הזה למשל, וממאמרים מקצועיים שתומכים בטענות שעולות בו), מנתה כשליש מתלמידי ישראל במערכת החינוך הממלכתית (שיעור ניפוי גבוה לאין שיעור מזה שהיה במדינות אחרות). יש יסוד סביר מאוד להנחה שעל אותו שליש נמנו התלמידים החלשים ביותר בישראל – מהגרים ממדינות אפריקה ואסיה וערבים. אילו היום היתה ישראל "מנפה" את השליש התחתון של תלמידיה מבחינות TIMMS לשנת 2008 , הרי שהציון הממוצע של תלמידי ישראל בבחינות המתמטיקה היה "קופץ" ל-504, ומעלה את מדינת ישראל מהמקום ה-41 בהשוואה עולמית למקום ה-14. אם נחשוב לרגע מה היתה רמתם של אותם תלמידים ש"נופו" בשנות ה-60 ביחס לממוצע, הרי שייתכן אפילו שהתרומה של "הנשרתם" מהבחינות היתה רבה הרבה יותר.

אם אתם חושבים שמצב העניינים בקרב בני ה-14 היה מגוחך, הרי שהמצב בקרב בני ה-18 היה קרוב לגרוסטקה. בבחינות הבינלאומיות בשנת 1964 נבחנו כ-150 תלמידי י"ב שלמדו במגמות ריאליות ב-8 תיכונים שונים. תארו לעצמכם – כל הטענה על רמתנו הנהדרת בשנות ה-60 נשענת על הצלחתם של 150 תלמידים שהיו, ככל הנראה, התלמידים הטובים ביותר בישראל באותה העת. תארו לעצמכם שמדינת ישראל היתה שולחת היום כ-20 תלמידים מהכיתות הטובות ביותר מכל אחד מ-10 בתי הספר הטובים ביותר במדינה כדי להתחרות בכלל תלמידי העולם. מה יקרה לדעתכם? באופן דומה, אפשר לקחת את ציונם הממוצע של בני ה-14 הישראלים שהצטיינו (5% עליונים) במבחני TIMSS לשנת 2008 ולהשוות אותו ל"שאר העולם". ציונם הממוצע של המצטיינים הישראלים היה 636 נקודות. לשם השוואה, ציונם הממוצע של תלמידי פינלנד, שהגיעו למקום הראשון, היה 563 (ציונם הממוצע של 5% המצטיינים שם היה 700…). תראו מה זה, איך כיסחנו את הגויים. אין, אין כמו הראש היהודי. בתחמנות, אלא מה?!

מיתוסים (לא) חינוכיים

"מערכת החינוך כושלת!". את המשפט הזה תוכלו לשמוע כמעט מכל ישראלי. ויש לישראלי המצוי על מה שיסמוך. מי שמעיין בנתוני ארגון ה-OECD יכול לראות שהישגי התלמידים הישראלים בבחינות ה-TIMSS הבינלאומיות נמוכים במיוחד; על פי נתוני 2009, הציון הממוצע של התלמידים הישראלים נמצא במקום ה-41 ברשימה מתוך 58 מדינות, והוא נמוך מזה של כל המדינות החברות ב-OECD למעט טורקיה. בעצם, הציון הממוצע של תלמידי ישראל נמוך מאוד בהשוואה לממוצע של תלמידי מדינות ה-OECD, ואפילו התלמידים הטובים ביותר אצלנו חלשים מאוד בהשוואה עולמית. אז אכן, יש על מה שנסמוך. אולם כמה מאיתנו באמת מבינים מה הן הבעיות של מערכת החינוך? "חסר תקציב" יאמרו כמה. "המורים גרועים" יאמרו אחרים. "כיתות צפופות" נשמע מסביבנו תדיר. אך האם אלו הבעיות, או שמא אלו מיתוסים? לפני שאפשר לקבל החלטה בעניין השינוי הנחוץ במערכת צריך לפחות לנקות את מחשבותינו משקרים וחצאי אמיתות. לפיכך, מדי שבוע בתקופה הקרובה תתפרסם רשימה שתעסוק במיתוס מרכזי אחד. והנה המיתוס הראשון, שהוא אולי המיתוס הגדול מכולם.

מיתוס 1: ההוצאה בישראל לחינוך פר תלמיד היא נמוכה מדי. צריך להגדיל את תקציב החינוך!

תשובה: נתחיל מהסוף. אם יותר כסף משמעו מערכת חינוך טובה יותר הרי צריך להיות מתאם גבוה יחסית בין ההוצאה הכוללת על השכלתו של כל תלמיד לבין ההישגים, נכון? אלא שבהשוואה רב שנתית ההוצאה הכוללת לאורך כל שנות הלימודים לתלמיד מסבירהרק כ-0.01 מהשונות בהישגים במבחנים הבינלאומיים וההוצאה עד סוף חטיבת הביניים מסבירה רק כ-0.06 מהשונות בהישגים! בחינה מדוקדקת יותר של ההישגים וההוצאה מגלה שכמה מהמדינות המצליחות ביותר בארגון ה-OECD מבחינת הישגי תלמידיהן מוציאות לא רק פחות מהממוצע במדינות המפותחות (וגם זה בהשוואה רב שנתית) אלא אף פחות מישראל. לא, לא, יאמרו כמה ובהם הכלכלן דן בן דוד. צריך להסתכל על ההוצאה ביחס לתוצר משום שרוב ההוצאה החינוכית מוצאת על דברים שלא ניתנים להשוואה ישירה במונחי PPP. הטענה הזאת מוצדקת. אלא שמי שיסתכל בנתוניו של דן בן דוד יקבל את הגרף שמופיע כאן. כפי שכבר טענתי בעבר, הסתכלות בנתונים הללו מלמדת רק דבר אחד – מערכות חינוך גרועות הן בזבזניות ומהנתונים עולה שמערכת החינוך הישראלית נמנית על המערכות היותר בזבזניות…

מבולבלים? מצויין. לפעמים זה טוב להיות מבולבלים מעובדות. מדוע? כי לפעמים העובדות פשוט לא רלוונטיות. נניח לרגע ששתי מדינות מוציאות 100,000 דולר במונחי PPP על חינוך ילד אחד לאורך 12 שנות לימוד ושתי המדינות במצב כלכלי זהה. שוויון ההוצאות אינו אומר לנו דבר על הרכב ההוצאה. האם שתי המדינות מוציאות אותם סכומים על שכר מורים? אולי במדינה אחת מערכת בירוקרטית עצומה שמכלה חלק ניכר מהמשאבים? ואפילו אם שתיהן מוציאות בדיוק אותו הדבר בכל תחום ותחום, הרי בהחלט ייתכן שמבנה המערכת יתרום לשונות בציוני התלמידים; אם במדינה הראשונה שכר המורים אינו מושפע מהישגי התלמידים, אין יכולת לפטר מורים כושלים ותלמידים שלומדים בבית ספר גרוע מתקשים לעבור לבית ספר אחר האם נצפה שהישגי התלמידים יהיו זהים לאלה של תלמידי המדינה השניה בה המורים מתוגמלים ביחס למצויינותם ותלמידים יכולים לעבור בין בתי ספר ללא קושי? בוודאי שלא. הנתונים הנ"ל מראים ששינוי ההוצאה לא בהכרח מביא לשינוי בהישגים משום שיש מרכיב חשוב מאוד שקושר בין השניים והוא – מבנה מערכת החינוך. ראיה נוספת לכך היא העובדה שההוצאה לתלמיד בישראל (בניכוי האינפלציה) גדלה בהתמדה משנת 1990 (להוציא ירידה קלה בשנים 2002-2003) ואילו הישגי התלמידים הישראלים במבחנים הבינלאומיים התדרדרו באותה תקופה לא רק אורדינלית (מיקום בטבלה) אלא גם קרדינלית (ציון ממוצע). ישראל לא לבד כאן. מצב דומה קיים בארה"ב בה ההוצאה לתלמיד בניכוי אינפלציה יותר מהוכפלה מאז שנות ה-70 תוך כדי ירידה מתמדת בהישגים; בבלגיה גדלה ההוצאה לתלמיד מתחילת שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-90 בכמעט 70% תוך ירידה קלה בהישגי התלמידים. הדברים חזרו על עצמם גם במדינות נוספות. כך שגם הסתכלות לאורך זמן על המערכת הישראלית ומערכות אחרות מראה שהגדלת ההוצאה ללא שינוי במערכת החינוך עצמה לא מועילה. כל הצעה לשינוי תצטרך להתחשב במבנה מערכות החינוך. בעניין הזה קשורים כמה מיתוסים, בהם יעסקו כמה מהרשימות הבאות.

נחזור אם כן לחלקו הראשון של המיתוס. הטענה הבסיסית שם היא שאנו מוציאים מעט מדי. כפי שראינו, מדינת ישראל דווקא מוציאה הרבה יחסית על חינוך ביחס לתוצר, וכן שמצב שכזה עלול דווקא להיות אות מבשר רעות. אך הבה נבדוק גם את המערכת לגופה במקום להסתמך רק על השוואה בינלאומית שטחית של ההוצאות שנותנת תמונה חלקית בלבד (אם בכלל!).
תקציב החינוך של ישראל לשנת 2009 היה כ-30 מליארד שקלים (ההוצאה הלאומית גדולה בכ-50%). הבה נבדוק מה אפשר לעשות עם כמות כזו של כסף. בכלל מערכות החינוך בישראל, כולל גני חובה ו"חינוך עצמאי", למדו השנה, לפי נתוני משרד החינוך, כ-1.4 מליון תלמידים. משמעות הדברים היא הוצאה של כ-21,000 ש"ח לתלמיד. נניח לרגע שהיינו רוצים מערכת חינוך שבה יש 24 ילדים בכיתה בממוצע (תמשיכו לחלום! ואגב – גם כאן מסתתר לו מיתוס). משמעות הדברים היא שההוצאה לכיתה במערכת כזו היא כחצי מליון ש"ח. כמה מורים צריכה מערכת חינוך שאלו תנאיה? אילו היו תלמידינו לומדים בממוצע 30 שעות בשבוע וכל מורה היה מלמד בממוצע כ-20 שעות פרונטליות בשבוע (כ-83% ממשרת הוראה סטנדרטית) הרי שהיו דרושים לנו כ-88,000 מורים או 1.5 מורים בממוצע לכל כיתה (זכרו – החשבון הנ"ל הוא הערכה ממוצעת ובכל בית ספר יש כמה וכמה כיתות!). אם ההוצאה לשכר מורה אחד היתה 15,000 ש"ח בממוצע בחודש (כאמור – תמשיכו לחלום) הרי שההוצאה השנתית על הוראה בלבד לכיתה תהיה 270,000 ש"ח ובידינו ישארו עוד 230,000 ש"ח. צריך לנקות את הכיתה? נניח לרגע שבאקט מאוד לא חינוכי אין אלה הילדים שאחראים לכך אלא מביאים מנקה. כמה זמן לוקח לנקות כיתה ויחידות שנסמכות אליה (שירותים, חצר, משרדי מנהלה וכו')? נאמר שעתיים ביום? ונאמר שאנו שוכרים מנקה "מומחה" שמקבל 40 ש"ח לשעה בממוצע (מאוד לא סביר…). מדובר בהוצאה של עוד כ-20,000 ש"ח לשנת לימודים. אז נותרנו עם 210,000 ש"ח. צריך יחידות מנהלה בבית ספרנו (מנהל, מזכירה, גנן וכו')? לא בטוח שצריך. אבל אנחנו מתפרעים. אז כמה מנהלנים צריך לכל כיתה בממוצע – 0.5 (כאמור – התפרענו!)? עם עלות שכר ממוצעת של 12,000 ש"ח למנהלן מדובר על כ-72,000 ש"ח לשנה ואנו נותרים עם 138,000 ש"ח. חשמל, מים וארנונה צריך לשלם? לכיתה ויחידות סמך בגודל 150 מ"ר (אח, הדמיון הפורה!) נשלם לכל היותר 15,000 ש"ח ועוד כ-20,000 ש"ח לחשמל ומים (יש מזגן וגינה מטופחת). נותרו לנו 103,000 ש"ח. הסכום הזה צריך להספיק לנו כעת לציוד הכיתה – עוד כ-40,000 ש"ח (בהגזמה!), החלפת מחשבים אחת לשנתיים (יש מחשב לכל ילד!) – 30,000 ש"ח, טיול שנתי – 20,000 ש"ח (הילדים לא מסתפקים באוהל או חדר ל-6 באכסניה. הם חייבים חדר ל-2 במלון), ונשארנו עם עוד 13,000 ש"ח לבזבוזים (ימי הולדת, סיורים בסביבת בית הספר וכו'). אם תוסיפו לכך את ההוצאות הנוספות שאינן נכללות בתקציב החינוך (אך נכללות בהוצאה הלאומית שלנו שגדולה בכ-50%), תזכרו שבעצם ערכנו כאן הערכת יתר אדירה וכן שיש יתרון לגודל (קרי – בבתי ספר יש הרבה כיתות ובתי ספר יכולים להתאגד ולרכוש ציוד ושירותים יחדיו ולהגדיל את כושר המיקוח שלהם) הרי שנמצא שלמערכת החינוך הישראלית יש יכולת, בתקציבה הנוכחי, לתת תנאי לימודים נהדרים לילדי ישראל. אלא שכמובן, כמות הכסף בפועל קטנה בהרבה מתקציב החינוך. המון מתבזבז על מערך בירוקרטי של משרד החינוך וגורמי פיקוח ובסופו של דבר רק חלק קטן יחסית מהסכום מגיע לתלמידים. העובדה שיש 120,000 מורים ולא 88,000 מורים (שכזכור – המספר הזה הוא חסם מלעיל כאשר יש כיתות קטנות יחסית וכו') מפזרת את הכספים המיועדים להוראה בין חלקיקי משרות ואפשר למנות עוד ועוד בזבוזים. אולם העובדה הזו מצביעה על אחת הבעיות המרכזיות של המערכת. מעתה אמרו -"הטענה שחסר כסף היא מיתוס. יש כסף במערכת החינוך, מספיק כסף כדי להעניק השכלה בתנאים למעלה מנאותים. אך המערכת בזבזנית ובתנאים הנוכחיים לא רק שחלק ניכר מהכסף נעלם בדרך אלא שכל תוספת תקציב תיבלע אף היא ללא שינוי במצב".

הזבל לסל וחסל

הכותרת מסכמת לא רע את כל מה שאני חושב על העניין המאוס הזה שנקרא בפי העם "סל התרופות", קרי – סל השירותים הניתנים לאזרחי ישראל במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. בניגוד לתפיסה הרווחת כאילו יושבים להם במרום מלאכי השרת של הוועדה האמונים על חלוקת תוספת התקציב לסל הבריאות ("ועדת סל התרופות") והם שוקלים לגופו של עניין כל תרופה יחד עם מעלותיה וחסרונותיה, השפעותיה על האוכלוסיה וכו' בצורה המיטבית, הרי שהמציאות מעט פחות ורודה; במציאות לחברי הועדה יש מידע חלקי ודי מעוות על השירותים והנהנים מהם, יש השפעה רבה מאוד על שיקולי הועדה מצד כל מיני קבוצות לחץ וההחלטות מתקבלות כתוצאה מפעילות קבוצות אלה (חברות התרופות, רופאים מקורבים, התארגנויות של חולים וכו') יחד עם שיקולי מקח וממכר של חברי הועדה שמסכימים ביניהם להצביע השנה על תרופה X שבה מעוניינים חברים מסויימים כדי לזכות בהסכמתם לתמוך בהצבעה על שירות Y בשנה הבאה. אין שום דבר שמקשר בין הבריאות של כל אחד ואחת מאיתנו לשיקולים המנחים את הועדה.

אולם יש עניין עמוק יותר מכך. גם אם בועדה הנ"ל היו יושבים מלאכי השרת היה להם מעט קשה להחליט כיצד לחלק את תוספת התקציב. כיצד מכריעים בדיוק בין תרופה שתאריך את ייסוריו של חולה ב-3 חודשים נוספים לבין שירות שניתן לאנשים בריאים בדר"כ שעשוי להגדיל את תוחלת חייהם בכחצי שנה? יש מי שיאמר שצריך לבחון מדדים כלשהם להארכת חיים "מאושרים", אולם כפי שכבר למדנו ממקורות שונים "אושר" יכול להיות מדד בעייתי מאוד. אפשר אולי לטעון שצריך להאריך את תוחלת החיים ללא מוגבלות וכו', אולם גם כאן מסתתרת לה תמיד איזו תועלת שאותה רוצים "למקסם". מעבר לעובדה שלא ברור מה המשמעות של "מיקסום" כאן (לעיתים מדובר בדברים שלא ניתנים להשוואה), הרי שלא ברור מדוע דווקא ראוי להעדיף תועלת אחת על פני האחרת; יש מי שיאמר שצריך לצרף את התועלות של כלל האוכלוסיה, אולם השאלה איך בדיוק עושים זאת (אם זה בכלל אפשרי!) מבחינה תיאורטית ומעשית היא שאלה פתוחה, שאחד הדברים היחידים שברורים מאוד לגביה הוא שהיא לא יכולה להיפתר על ידי הצבעה של ועדה כלשהי.

העניינים הנזכרים לעיל קיבלו משנה תוקף בימים אלה עקב החלטתו של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן לממן מתקציבי סל הבריאות שתחת אחריותו (כ-65 מליון שקלים מתוך כלל התוספת של 470 מליון שקלים לכלל שירותי סל הבריאות) טיפולי שיניים לילדים עד גיל 18. איני רוצה להיכנס לשאלות היתכנות וכו', זו לא מטרת הרשימה. המטרה היא להצביע על צביעותם של אלה שיוצאים נגד ההחלטה של סגן השר; כל עוד השיקולים ה"מקצועיים" (קרי – לחצי חברות התרופות, ארגוני בריאות, קבוצות לחץ של חולים וסתם מסחרה של קולות בועדה) נתנו את הטון לא היתה שום בעיה עם העובדה שיש כאן חלוקה שרירותית למדי של כספי ציבור. מעתה שיש סגן שר שמחלק את הכספים לפי ראות עיניו לפי הסמכות שניתנה לו מדובר באסון נוראי.

אין ספק שדרך קבלת ההחלטות על חלוקת העוגה התקציבית בתחום הבריאות היא אסון. היא אסון בלי קשר למי שמקבל את ההחלטה השרירותית בעניין. ספק רב אם החלטתו של ליצמן גרועה יותר מהחלטות אחרות שיכלו להתקבל – פשוט אין לנו שום כלים לשפוט, לא רק משום שאיננו מבינים את המציאות על פרטיה, אלא גם משום שלא קיימים כלים שיכולים לשקלל את סך כל רצונותיהם של מליוני בני אדם בעניינים מורכבים כל כך. היה ראוי לו במקום לנסות לעשות את מה שאי אפשר לעשותו, היו פונים למציאת פתרון שיביא בחשבון את רצונותיהם של החולים ומשפחותיהם. לדוגמא, פיתרון שבו התקציב היה "מחולק ישירות" בין האזרחים (קרי – ניתן להםבצורת "חשבון בריאות" כדי להשתמש בו למטרה מסויימת אחת) ואלו היו יכולים לרכוש באמצעותו את שירותי הבריאות שהם חפצים בהם, לחסוך כספים משנה לשנה ואף להעביר כספים ל"חשבון בריאות" של בן משפחה קרוב. לשינוי מעין זה יש מחיר ברור – יותר לא יוכלו כל מיני אינטרסנטים לנצל את הריכוזיות של קבלת ההחלטות כדי לקדם את עסקיהם ולהפקיע מחירים על חשבון האזרח הקטן. זו גם הסיבה שספק אם תראו מישהו מעלה עניין כזה לדיון בעתיד הנראה לעין.

כיצד ממצעין

ברשימה הקודמת עסקנו בשאלה – כיצד מודדים טמפרטורות וכיצד צריך לנהוג בנתונים המתקבלים כדי שאפשר יהיה (אם זה בכלל אפשרי) לומר משהו אינטיליגנטי על הטמפרטורות במקומות שונים בעולם לאורך זמן.

כעת נעבור לעניין אחר הקשור בכך והוא – כיצד מפיקים טמפרטורת ממוצעת של פני שטח מנתונים מעין אלה ולמה שנהיה מעוניינים במשהו כזה לכל הרוחות?

נתחיל בשאלה – למה למצע? התשובה היא פשוטה – אם אכן יש תופעה כללית של התחממות בכל מקום ואתר הרי שממוצע יכול לתת הערכה פשוטה לשאלה "כמה התחמם כדור הארץ?". אלא שיש להיזהר מאוד מהסקת מסקנות מהמספר הזה; אפילו אם הטמפרטורות עלו בכל מקום אין בכוחו של הממוצע לומר לנו איך נראית המגמה. למשל – ייתכן שהטמפרטורה הממוצעת היא 15 מעלות צלזיוס אך בקטבים עלתה הטמפרטורה בעשירית מעלה ובקו המשווה בחצי מעלה. מצב זה שונה ממצב בו הטמפרטורה הממוצעת היא 15 מעלות צלזיוס אך בקטבים עלתה הטמפרטורה בחצי מעלה ובקו המשווה בעשירית המעלה. כך שמלכתחילה ממוצע הוא מדד מוגבל למדי.

וכיצד ממצעין? הדרך הפשוטה, בה נוהגים בדרך כלל היא פשוט לומר "תחנות המדידה מפולגות באופן די אחיד, אז פשוט נמצע עם משקל שווה לכל אחת". הדרך הפשוטה הזו עלולה להיות מאוד לא נכונה ולהוביל לא רק לפער בין הממוצע ה"אמיתי" אלא גם לחוסר התאמה ויכולת השוואה לנתוני העבר משום שהשגיאה שנוצרת על ידי מיצוע מעין זה בשנת 2000 יכולה להיות שונה מזו שנוצרת בשנת 1950. דוגמא פשוטה תסביר זאת: הטמפרטורה בין שתי נקודות סמוכות יחסית פרופרציונית למרחק בין הנקודות עם קבוע פרופורציה מסויים (תכונה זו נקראת "רציפות ליפשיץ" והקבוע המזערי שמקיים זאת עבור כל הנקודות נקרא "קבוע ליפשיץ"). לו היתה חלוקה של ארה"ב, נאמר, ל-1221 תאים שווי שטח כך שבכל תא נמצאת תחנה אחת ויחידה וכן היינו יודעים שלתאים האלה יש קוטר "קטן" (כאשר "קוטר" כאן שווה למרחק המקסימלי בין שתי נקודות בתא) שהיינו יכולים לערוב לכך שההבדל בין הטמפרטורה הממוצעת ה"אמיתית" לזו שנמדדה אינה עולה על השגיאה של מכשירי המדידה ועוד 2 כפול קוטר התא כפול קבוע ליפשיץ. אלא שאין דרך לעשות זאת בפיזור הנוכחי של תחנות המדידה וכך יוצא שבחלוקה לתאי שטח שווים בגודלם יהיו תאים שבהם שיעור גבוה יותר של תחנות מדידה. הדבר יוצר כמובן הטיה לעבר אזורים מיושבים יותר. כיצד פותרים את הבעיה? אפשר לחלק לתאים לא שווים כך שבכל תא תהיה תחנת מדידה בודדת ולמצע ביחס למשקולות שנותנות לכל תא שטח את החלק היחסי שהוא תופס מכלל השטח. אם התאים הם בעלי קוטר קטן יחסית הרי שאת השגיאה המתקבלת אפשר יהיה להעריך כמקודם בשינוי אחד – השגיאה תהיה לכל היותר השגיאה של מכשירי המדידה ועוד הממוצע (לפי המשקל שקבענו) של קוטרו של כל תא שטח כפול קבוע ליפשיץ. אפשר, כמובן, לבחור חלוקות שונות כדי לנסות ולמזער את השגיאה הנ"ל. אפשר גם לפסול, על סמך טמפרטורה בשתי תחנות מדידה סמוכות, טווחי טמפרטורה מסויימים בתא השטח שלהן וכך לצמצם את השגיאה. בכל מקרה, מהחשבון הנ"ל נובע שאפילו אם יצליחו למזער את שגיאת המכשירים לכדי חצי מעלה הרי שרוב הסיכויים הם שאפילו בארה"ב בה יש פיזור טוב של תחנות מדידה אנו נדע את טמפרטורת פני השטח עם שגיאה של לפחות מעלה אחת (ההערכה כאן היא על ידי הערכת אצבע; קבוע ליפשיץ משתנה מתא שטח אחד למישנהו אולם סדר הגודל הממוצע שלו הוא כ-0.01; קוטרו הממוצע של תא שטח הוערך מלרע בלפחות 50 ק"מ כך שהשגיאה המתקבלת תהיה בערך 0.5 מעלות ומכאן מתקבלת שגיאה מצרפית של מעלה אחת). כיוון שאנו מעוניינים בהשוואה לאורך זמן בין טמפרטורות ומהפסקה האחרונה נובע שאם ב-1950 היו פחות תחנות ופיזורן היה פחות אחיד מאשר עכשיו הרי שהשגיאה בשנת 1950 תהיה גדולה יותר.את החשבון הזה יש לעשות, לפיכך, עבור כל שנה ושנה מאז שיש נתונים! ואפילו אם השגיאה המתקבלת תהיה מעלה אחת, הרי שקצת נתקשה לדבר על התחממות של חצי מעלה ב-30 השנים האחרונות או 0.7 מעלות במאה השנים האחרונות. רק התחממות גדולה מזו של הטעות עליה נוכל להתחייב תהיה בעלת משמעות!

כיצד מודדין

החדשות מסוף השבוע האחרון היו שה-Met-Office הבריטי יפרסם מדידות טמפרטורה שנערכו בכ-1000 תחנות מדידה ופרסום תוצאות מעוד כ-4000 תחנות מותנה באישור המדינות השונות שהתחנות נמצאות בשטחן. חדשות טובות? בהחלט. סוף סוף אפשר יהיה להתחיל להבין מה הולך. אלא שזו רק ההתחלה. יש דברים רבים שנצטרך להבין לפני שאפשר יהיה להרכיב תמונה גלובלית של הטמפרטורה. העניין הראשון שנצטרך להבין יהיה המהימנות של תוצאות המדידה, וליתר דיוק – עד כמה קרובה הטמפרטורה הנמדדת לטמפרטורה ה"אמיתית" בכל אחת מהתחנות.

נשמע מוזר? לא כל כך. התרמומטרים בתחנות המדידה לא תלויים סתם כך באוויר. הם נמצאים בתוך תיבה, כדי להגן על המיכשור מפגעי מזג אוויר. התיבה הזו עשויה בהחלט לתרום להפחתת הדיוק של המכשירים; התרמומטר אולי יכול למדוד את הטמפרטורה בדיוק של עשירית המעלה, אולם התיבה עשויה מחומר שעלול לשנות את הטמפרטורה בתוך המכשיר ביחס לחלקו החיצוני. כיוון שבכל מקום ייתכנו סטנדרטים שונים (קרי – תיבות שונות) הרי שצריך לקחת זאת בחשבון כשבוחנים את הטמפרטורה בכל מקום ומקום.

אך כאן לא תמו צרותינו. מעבר לעניין הנ"ל צריך גם לקחת בחשבון שינויים בסטנדרטים לאורך זמן באותו המקום; לדוגמא – בארה"ב משתמשות תחנות המדידה בתיבה שעוצבה על ידי המהנדס תומאס סטיבנסון (ואביו של רוברט לואי סטיבנסון…). התיבה עשויה עץ ולאורך שנים נהגו לצבוע אותה בסיד. בשנת 1979 הוחלט לשנות את הצבע ולהשתמש בצבע לבן אקרילי. התוצאה, כפי שהיא מתוארת כאן, בסקר שערך אנתוני ווטס, היתה הבדל של כ-0.2+ מעלות צלזיוס בטמפרטורות המקסימום ושל
כ-0.4+ מעלות צלזיוס בטמפרטורות המינימום. שינוי הצבע לבדו העלה את הטמפרטורה הממוצעת בכ-0.3 מעלות צלזיוס.

אך גם בכך לא תסתיים היגיעה – צריך לבדוק בכל מקום ואתר מה המרחק של תחנות המדידה מאספלט, פתחי פליטה של מזגנים ועוד מיני גופים פולטי חום. אם נחזור לסקירה של ווטס, הרי שבדיקת יותר מ-860 מתוך 1221 התחנות בארה"ב העלתה שכ-90% מהתחנות נמצאות בסביבה עירונית כזו שבה מרחקן מגופים פולטי חום קטן מהסטנדרט שנקבע על ידי השירות המטארולוגי האמריקאי (NOAA). בחלק מהמקרים מדובר בתחנות שנמצאות ליד פתחי פליטה של מזגנים או על גגות חמים במיוחד. ככלל, קריאה בדו"ח שהפיק ווטס (שבניגוד ל"גאונים" של NASA ן-NOAA הלך ובדק פיזית את המתקנים ולא ניסה להשתמש ב"טריקים" סטטיסטיים) מעלה שב-90% מהאתרים אי אפשר להתחייב על שגיאה של פחות מ-1 מעלת צלזיוס, וב-11% מהאתרים השגיאה גדולה מ-5 מעלות צלזיוס. התגלית של ווטס היא מראה שאין שום דרך לסמוך על נתוני הטמפרטורה שמופקים כיום כדי להצביע על עליה בטמפרטורות ביחס לעבר; סביר להניח שהסביבה בה נמצאים התרמומטרים, השינוי בסטנדרטים של תיבות סטיבנסון והשיטות ה"סטטיסטיות" בהן השתמשו ה-NOAA ו-NASA בחישביהן (במקום ללכת ולבדוק כל אתר ואתר, כפי שראוי היה לעשות) תרמו מאוד לעליה בטמפרטורה הממוצעת לאורך 130 השנים האחרונות. עבודתו של ווטס מראה בעצם עד כמה התוצאות של ה-NOAA ו-NASA לא אמינות; מי שינסה להבין מה המידע שיפרסם ה-Met-Office אומר בעצם יצטרך לעשות בדיוק את מה שווטס עשה ביחס לאותן תחנות שתוצאות המדידות שלהן יפורסמו.

לבסוף, יצטרכו לחשב איזה ממוצע מכל המספרים הנ"ל. על הבעיות שקיימות בתחום זה נדבר ברשימה הבאה שתפורסם ושמה "כיצד ממצעין".

סדקים בחומה

הבלוג הירוק מדווח שה-Met-Office הבריטי ישחרר בתחילת השבוע הבא נתונים מכ-1000 תחנות מדידת טמפרטורה ברחבי העולם. שחרור נתונים מעוד כ-4000 תחנות נוספות מותנה בקבלת אישורים מהשירותים המטאורולוגיים במדינות השונות מהן מגיע המידע. ייתכן גם שהקוד שבעזרתו עובדו הנתונים ייחשף וכך נוכל סוף סוף לחזות בביקורת עמיתים אמיתים ובלתי תלויה על כל עניין השינויים בטמפרטורות. הדבר חשוב כשלב ראשון להבנת מגמת שינוי הטמפרטורות ברחבי העולם.

שינוי נוסף נראה גם בזירה הבינלאומית, כאשר אל גור ביטל את השתתפותו בועידת קופנהגן "בשל בעיות בלו"ז". מי שמאמין לכך, בהצלחה! אני חושד שליועצי התקשורת היתה יד בדבר, לאור החשיפה השלילית לה זכה גור לאחרונה.

וגם בזירה המקומית מתחילה הרוח לשנות כיוון. בסוף השבוע האחרון תהיתי מתי יתחילו כל התקשורת הממוסדים לסקר במדורי החדשות את פרשת Climategate. היום ראיתי שבעמוד הראשון של העיתון "ישראל היום" מופיעה ידיעה על הפרשה יחד עם כתבה בעמ' 11. למרות שהכתבה לא בהירה במיוחד הרי שמדובר, בכל זאת, בפרסום ראשון בעיתונות מודפסת, שנקראת על ידי ישראלים רבים מאוד. בהחלט ייתכן שתוך מספר ימים נשמע על העניין גם בעיתונים אחרים ואולי אף בטלוויזיה.