התיאור הנ"ל נשמע מטורף, אבל הוא מבהיר עניין אחד פשוט לכל אלא שטוענים שצריך לשחרר את גלעד שליט "בכל מחיר": "בכל מחיר" אומר שצריך עקרונית להסכים גם לטירוף שמופיע בפסקה הראשונה. זה גם מבהיר היטב לכל אדם שפוי שהסוגיה היחידה שחשובה בכל עניין חטיפתו ושחרורו של שליט היא סוגיית ה"מחיר".

לאחר שהבהרנו (כך נראה לי לפחות) את העניין הפעוט הזה, צריך לשאול בעצם מהו אותו "מחיר"? מאז שנת 2000 נרצחו כ-180 ישראלים על ידי מחבלים ששוחררו בעסקאות למיניהן. הסטטיסטיקה מלמדת גם שכשני שלישים מאנשי החמאס שמשוחררים מהכלא חוזרים לעסוק בפעילות טרור. בנוסף, אחת התוצאות המשמעותיות ביותר של ה"התנתקות" היתה חיזוק הרושם בקרב מרבית הפלסטינאים שפעולות הטרור של החמאס הן אלה שהובילו את ישראל לצאת מרצועת עזה, ופועל יוצא של עניין זה היה התחזקות משמעותית של הארגון מבחינה פוליטית וצבאית עד שלבסוף הוא הצליח להשתלט בכוח הזרוע על רצועת עזה. האם אתם מסוגלים לתאר לעצמכם מה תהיה תוצאת שחרורם של מאות מחבלים, רובם ככולם אנשים שרצחו ישראלים על המוטיבציה של ארגון החמאס, על כוחו לגייס פעילים חדשים, על המבנה הארגוני שלו וכן על התמיכה הציבורית בו לא רק בעזה אלא, בעיקר, ביו"ש? עד כמה סבירה האפשרות, למשל, שכתוצאה מעסקה בה ישוחררו כל מי שהחמאס דורש את שיחרורם (וזאת מבלי שהחמאס יאלץ להתגמש) ירצחו מאות ישראלים והחמאס ישתלט בכוח הזרוע גם על הערים ביהודה ושומרון? האם אובדן חייהם האפשרי של 10 ישראלים הוא מספיק כדי שנשלול עסקה כזו על הסף? האם אובדן חייהם של 1000 יספיק? ומה לגבי האפשרות שחמאס ישתלט על הגדה ובכך תבוא אל קיצה כל אפשרות למו"מ עם הפלסטינאים בעתיד הנראה לעין? עד כמה אפשר לקדש את חייו של גלעד שליט ולהוון את עתידם של יתר אזרחי מדינת ישראל? האם לחייהם של יתר אזרחי המדינה אין ערך משום שלנרצחים העתידיים עדיין אין פנים שאפשר לשים על סטיקר?

האם זה גם סביר שלמשפחת שליט, לאור מצבה האיום (והוא באמת איום!) מותר לעשות הכל כדי להביא לשחרור בנם? כמו למשל לקדם עסקה שכתוצאה ממנה, בסיכוי ממש לא מבוטל, ירצחו מאות ישראלים וכוחו של ארגון החמאס יעלה עד כדי השתלטותו על יו"ש? נניח לרגע, שהחמאס היה דורש כתנאי יחיד לשחרור גלעד שליט שאביו ינסה להתנקש בחיי ראש הממשלה והוא אכן היה מנסה זאת. האם גם אז היינו מתייחסים למעשיו בהבנה? או שמא היינו זורקים אותו לאותו תא כלא שבו מחזיקים את יגאל עמיר? מדוע אם כן אנו מוכנים לקבל בהבנה את פעולותיהם של בני משפחת שליט שיש סיכוי ממש לא מבוטל שיובילו לרציחתם של רבים ממכרינו, חברינו או אפילו סתם זרים שגם להם יש חברים ומשפחה? האם אין גבול למידה שרבים מאיתנו מוכנים להוון את העתיד? האם החזרתו של חייל אחד מן השבי שווה בעיני רובנו לסיכוי של של 1 ל-100 שאנחנו או מישהו מיקירנו ירצח ולסיכוי המאוד לא מבוטל שארגון החמאס ישלוט גם בערי הגדה?

—————————————–

תוספת:

מאז כתיבת שורות אלה לפני מספר ימים פרסמה הפובליציסטית יעל פז-מלמד מאמר במעריב שמסביר שהיא וחבריה שמוכנים לשחרור שליט בתמורה למאות רבות של מחבלי חמאס קיבלו הכרעה רציונלית לחלוטין. יש מי שזלזלו בטענה זו, אולם אני דווקא מקבל את האפשרות הזו. בהחלט אפשר לקבל החלטה רציונלית לטובת העסקה המוצעת לשחרור שליט. אלא שטענה כזו מלמדת אותנו עניין גדול מאוד על מידת ההיוון של העתיד מצד מלמד – אם היא מבינה את כל מה שנכתב לעיל (היא רציונלית, לא?!) הרי שהיא יכולה להכריע בעניין לחיוב רק אם היא מהוונת לחלוטין את העתיד. מה שמוזר בעיני הוא שמלמד אינה עוצרת, כך נראה, רגע לחשוב על משמעות ההיוון; מה המשמעות? המשמעות היא שיעל פז מלמד לא חושבת שצריך להתחשב בעתיד כי היא לא מאמינה כנראה שיש עתיד כזה. זה בדיוק מה שאומרים עלינו בחמאס – בעוד 20-30 שנה הם יעלמו מכאן. יעל פז מלמד ודומיה רק מחזקים את ההערכה הזו בקרב הפלסטינאים. אבל, רגע, אם יש סיכוי טוב שהישראלים לא יהיו פה בעוד 20 שנה, למה לחתום איתם על הסכמים היום? ההתנהלות ה"רציונלית" של יעל פז מלמד ואחרים כמותה מרחיקה בעצם כל אפשרות לפשרה בינינו לבין הפלסטינאים.

הבעיה העיקרית בהצעת החוק, מעבר לנסיון ההתערבות הבוטה של גופי הממשלה בענייניהן של חברות פרטיות או ציבוריות, הוא הסיכון שהוא מוסיף לתחום העסקי. החוק לא מסכן, חלילה, חברות כמו חברות התקשורת, הבניה, הבנקים וכו'. הללו ימשיכו להנות מקרטל בחסות החוק ומחיסול חוקי למהדרין של תחרות בהן. הן גם ימצאו דרך לשלם שכר גבוה לבכיריהן אפילו אם החוק יתקבל. הבעיה היא בחברות שרוצות להיכנס לישראל.

כאשר חברה רוצה להיכנס למקום חדש היא צריכה לשקול שיקולים רבים. התמריץ החיובי המרכזי לכניסה לשוק הישראלי עבור חברות מחו"ל הוא איכות כוח האדם כאן. מצד שני, ישנם תמריצים שליליים רבים, כגון מיסוי גבוה ובירוקרטיה רצחנית. תארו לעצמכם כעת שחברת הייטק גדולה בחו"ל שוקלת להיכנס לישראל או להרחיב כאן מאוד את פעילותה. הם יודעים נכון לרגע זה מה הם היתרונות ומה הם הסיכונים. אך עתה נוסף עניין חדש. הם גם יודעים שעלולים לקמום להם כמה חברי כנסת פופוליסטיים ולחוקק חוקים שמשנים את כללי המשחק. חוקים המגבילים שכר, ובפרט החוק הנוכחי שמדבר על הגבלת יחס שכר המקסימום למינימום ל-50, לא ישפיעו על שיקוליהם. גם הם, אם יצטרכו, יוכלו לעקוף את המגבלות של החוק הישראלי בעניין. הבעיה היא אחרת – במקום שבו נוהגים מפעם לפעם לשנות את כללי המשחק עלולים לחוקק חוקים פרוטקציוניסטיים, כאלה שמבכרים חברות "ישראליות" על זרות, עלולים להלאים תעשיות מסויימות ומה עוד? השד יודע. העניינים הללו הם מקרי קיצון, אולם הם משנים לחלוטין את הסיכון העסקי. אם יעבור החוק האמור בכנסת יגדל הסיכון שבכניסה למשק הישראלי. פחות חברות זרות ירצו להיכנס ולהשקיע כאן. ההשלכות של העניין הזה הן ברורות.

נחזור ראשית על הספין. נטען בו כי תנועת "אם תרצו" קיבלה תרומה מג'ון הייגי, אוונגליסט בעל דעות שגובלות באנטישמיות שמעוניין בשלטון היהודים בישראל כדי לקרב את בואו של ישו, וכי תנועה שמימונה בא לה מאנשים שכאלה לא יכולה לטעון טענות בנושאים הקשורים במימון כלפי אחרים. אלא שההשוואה שנערכת בין שני המקרים כאן אינה תקפה מסיבה פשוטה – "אם תרצו" לא מימנו את הקמפיינים של ג'ון הייגי אלא להיפך. במילים אחרות, המקביל ל"קרן החדשה" במקרה השני הוא ג'ון הייגי והמקביל לגופים הלא ממשלתיים הוא ארגון "אם תרצו". הביקורת על פעילות הקרן החדשה היתה על כך שהיא מממנת פעילות מסויימת ולא על כך שהיא ממומנת על ידי גורמים מסויימים. בביקורת הזו יש עניין ציבורי כי "הקרן החדשה" היא גוף שניזון מתרומות ובהחלט ייתכן שתורמים רבים לא היו מודעים לפעילות הזו של "הקרן החדשה". לעומת זאת, מה העניין הציבורי שקיים בכך שג'ון הייגי תורם ל"אם תרצו"? יש עניין מסויים לדעת שהימין הנוצרי בארה"ב מנסה להשפיע על המציאות הישראלית דרך תרומות לגופים מסויימים. אך האם תרומה שכזו אומרת לנו משהו על הפעילות של תנועת "אם תרצו" אותו לא יכולנו לדעת מעיון בהגותם של פעיליה? האם פעילותה של "אם תרצו" הושפעה בדרך כלשהי מהתרומה של הייגי? נראה שהתשובה היא לא. כך שאמנם ראוי לדעת מי מממן אילו עמותות, אך בהחלט לא קיים כאן אותו סוג של עניין וגם לא מדובר באותה סוג חשיפה כמו במקרה של "הקרן החדשה".

לשם פתרון הסוגיה צריך לשאול על מה הדיון בעצם? אם לשפוט לפי התגרה ההמונית שנוצרה לאחר פרסום הדו"ח של ארגון "אם תרצו" בעניין הרי שמדובר בתגרה הרגילה בין ימין לשמאל כאשר בפינה הכחולה לבנה ניצבים דוברים ימניים ובפינה האדומה ניצבים לא רק דוברים שמאליים אלא גם כמעט כל התקשורת הישראלית. אלא שכל תגרת הפיות הזו מכסה על לב העניין והוא – שראוי לחשוף מקורות מימון של עמותות וקרנות שמממנות פעילות פרטית וכן שהחשיפה הזו כמעט ולא נעשית על ידי התקשורת הישראלית אלא על ידי גורמים "בעלי עניין".

מדוע חשוב לחשוף מקורות מימון? משום שהתנהגות התורמים תלויה מאוד בזהות הארגונים אליהם מועבר הכסף. תארו לעצמכם שאתם תורמים לארגון "הקרן לאיטליה טובה יותר" סכומים נכבדים בכל שנה מתוך ידיעה שקרן זו מממנת בתי יתומים. יום אחד אתם מגלים שעשרים סנט מכל יורו שתרמתם עבר למאפיה הסיציליאנית. האם תתמידו בתרומתכם? באותו האופן, יהיו כעת תורמים לקרן הישראלית החדשה שיחדלו מתרומתם או יתרמו פחות כספים. אין בכך שום רע – זכותם של תורמים לדעת בעבור מה הם תורמים ואם הגוף לו הם תורמים לא מספר לתורמיו במדוייק מה הוא עושה עם הכסף הרי שטוב שיש מי שעושה זאת, אפילו אם הוא מפיק מכך רווח פוליטי. באותו האופן, אם אכן קיבלה תנועת "אם תרצו" כספים מג'ון הייגי (ונתעלם לרגע מההבדל הברור בין מקרה זה לעניין הקרן החדשה, ממנו מתעלמים כל עורכי ההשוואות) הרי שיש ברכה בכך שהעניין מפורסם ברבים, אפילו אם הדבר נעשה כתגובה אינפנטילית של עיתונאים ובלוגרים לא נבונים במיוחד למידע שפורסם על ידי תנועת "אם תרצו".

מדוע לא ידענו על כך קודם? זו שאלה מעניינת מאוד. העניין מתחיל בכך שהמידע בעצם נחשף על ידי ארגון NGO monitor שהוא, מה לעשות, ארגון שנוסד מתוך עניין פוליטי, קרי – למקימיו היה תמריץ ברור לבדוק פעילות של ארגונים לא ממשלתיים כנגד מדינת ישראל. המידע הזה לא נחשף על ידי העיתונות הישראלית משום שכנראה אין לרבים מהכתבים תמריץ לחשוף התנהגות שכזו; ראיה נוספת למחסור החמור בתמריצים (מעבר לאי-הפרסום) אפשר למצוא בתגובתו של מוטי קירשנבאום לעיל, תגובה שאינה ייחודית רק לו – כמעט בכל כלי תקשורת היה אפשר לפגוש את הספין "למה אתם לא חוקרים גם את הצד השני" שאותו פימפם (ואף סירסר…) קירשנבאום. אילו אני הייתי נציג NGO monitor תשובתי היתה פשוטה "אנו לא חוקרים זאת מאותה סיבה שאתה קרשנבאום לא חקרת את מקורותיהם התקציביים של ארגוני השמאל, בהבדל אחד, שאנו ארגון שמצהיר מראש על עמדותיו ואילו אתה מתנאה בנוצות ה"אובייקטיביות"". אין שום בושה בלהיות מונע ממניעים פוליטיים כל עוד מצהירים על כך מראש; הסיפור על התקציבים שמעבירה הקרן החדשה לישראל, יותר משחשף מידע מועיל וחשוב על מקורותיהם התקציביים של ארגונים שונים, חשף טפח נוסף מהסוד הגלוי ביותר בישראל – שרבים מבין אמצעי התקשורת נוטים לעבר צד מסויים במפה הפוליטית.

מרוב תדהמה מתעלמים כאן (ויתכן מאוד שלא בתום לב) מהסיפור האמיתי. אותו זורק נעליים הוא לא תוקף מתחיל. יש מאחוריו עבר עשיר של אלימות. אחד מהשיאים של אותה אלימות היה בשנת 2006, עת תקף את פרקליטו (שייצג אותו במסגרת גירושיו), שבר את ידו והחריב את משרדו. באותה תקופה הוא גם איים ברצח על שופט שדן בעניינו. מה עלה בגורלו של האיש? כלום. האיש עבר עבירות של "תקיפה הגורמת חבלה ממש" ו"איום" שדין כל אחת מהן שלוש שנות מאסר, ויותר משלוש שנים לאחר המקרה הוא מסתובב חופשי לאחר שלא הוגש נגדו כל כתב אישום והוא לא ריצה מאסר ממושך. המקרה של פיני כהן, יותר מכל דבר אחר, הוא כתב אישום כנגד מערכת מנוונת ומושחתת שהעומדת בראשה חושבת ש"החמרת ענישה לא מונעת אלימות". אולי לאחר המקרה הנדון היא תחשוב אחרת? איני יודע. בכל מקרה, נגד פיני כהן כבר הזדרזו והגישו, הפעם, כתב אישום. אין להסיק מכך, כמובן, שמי שיאנוס ירצח או סתם יתקוף אדם פשוט יזכה ל"טיפול" דומה בעתיד. בכדי שזה יהיה נכון מערכת המשפט שלנו צריכה להשתנות וזה לא הולך לקרות בעתיד הנראה לעין.

בתוך כך כבר קפץ איזה ח"כ גאון בשם דוד רותם (מישראל ביתנו) והגיש הצעת חוק שגורסת כי מי שיפגע ב"סמלי השלטון" דינו יהיה שנת מאסר. מעבר לניחוח הפאשיסטי העולה מן ההצעה הזו, ניכר שח"כ רותם לא ממש מכיר את החוק הישראלי; אם היה מופעל החוק ה"רגיל" במקרה של פיני כהן לפני 3 שנים הוא היה היום באמצע ריצוי תקופת מאסר בכלא והיה זורק נעליים על מקקים בפינת החדר במקום על נשיאת בית המשפט העליון; אם יופעל החוק ה"רגיל" היום צפויות לפיני כהן 3 שנות מאסר בפועל. ה"אם" כאן הוא לב העניין משום שבדר"כ החוק לא נאכף. אולי, ח"כ רותם, במקום להתעסק ב"סמלי השלטון" תפעל לכך שחוקי מדינת ישראל נגד עבריינות יזכו להתייחסות נאותה מצד מערכת המשפט?

מדוע זה מיתוס? תחזרו רגע לגרף שמתאר הוצאה לתלמיד המנורמלת בתוצר לעומת הישגים במבחנים בינלאומיים. האם זה סביר בעיניכם שדווקא המדינות שמשקיעות הרבה יחסית בכל תלמיד יהיו אלה שבהן יש יסודות תרבותיים שתומכים בחינוך ואילו המדינות שמוציאות מעט יחסית בכל תלמיד יהיו אלה שבהן חסרים יסודות אלה? הדבר בהחלט ייתכן; באופן מפורש אפשר לטעון שבמדינות שבהן החינוך אינו עומד בראש מעייניהם של התושבים נאלצות הממשלות להוציא ממון רב על חינוך. אולם הטענה הזו לא סבירה. יוצא מטענה זו שבמקום שבו התושבים לא מייחסים חשיבות רבה לחינוך דווקא הממשלות הן אלה שמבינות ש"חינוך זה חשוב", כאילו ממשלות אינן מורכבות מתושבי המקום אלא מאוסף חייזרים שנחתו באותו מקום ומנהלים אותו במנותק מהתושבים עצמם. אם כלל האוכלוסיה לא מייחסת חשיבות רבה לחינוך הילדים הרי שהדבר צריך להיות ניכר גם בהוצאות הציבוריות והלאומיות על חינוך. בנוסף, האם הייתם אומרים שהאוסטרלים מייחסים חשיבות רבה יותר ללימודים והשכלה מאשר הצרפתים (שתי מדינות שבהן יש מהגרים רבים)? כי הרי, אם נקבל את תזת "חינוך הוא בעיקר עניין תרבותי", זה מה שנובע מהישגי תלמידי מדינות אלה – הציון הממוצע של הצרפתים בבחינות TIMSS לשנת 2008 היה 495 ואילו של האוסטרלים 527; הציון הממוצע של המצטיינים (5% עליונים) האוסטרלים היה 685 ואילו של הצרפתים 653. למעשה פער של כ-30 נקודות לטובת האוסרלים קיים בהישגיהם הממוצעים של כלל האחוזונים בבחינות TIMSS לשנת 2008. האם ייתכן שלאוסטרלים יש בסיס תרבותי איתן יותר משל הצרפתים בכל הנוגע לחינוך? מאוד לא סביר. מה שהרבה יותר סביר הוא שבמערכת החינוך האוסטרלית יש מה שמניע ומאפשר לתלמידים להצליח במידה שמסוגלת למחוק, ואף להתעלות, על מה שהתרבות הצרפתית (שבה יש חשיבות עצומה ללמידה!) מצליחה להשיג. במערכת החינוך באוסטרליה יש, כך נראה, תמריצים מעולים, שאינם "תרבותיים", שמביאים לכך שתלמידי "מדינת הגולשים" עולים בהישגיהם על אלה של חבריהם מצרפת.

מצאנו אם כן ש"התזה התרבותית" בצורתה הגורפת היא שגויה. אין בכך בכדי לרמוז שלתרבות המקומית אין קשר להישגי התלמידים. אם כל התנאים שווים (קרי, בשתי מערכות חינוך שהתמריצים ה"כלכליים" בהן זהים; בתמריץ כלכלי הכוונה אינה רק לכמות הכסף שמושקע אלא גם לשיטת ההעסקה של מורים, למבנה המערכת, אחריות בתי הספר וכו') אנו בהחלט נצפה לשונות בהישגי התלמידים ביחס ישר להתייחסות ה"תרבותית" לחינוך. אולם צריך להתנער מהמחשבה שחינוך הוא עניין תרבותי גרידא, ואפילו מהמחשבה שעיקר העניין הוא תרבותי. המחשבה הזו היא שגויה. היא גם מסוכנת משתי סיבות – ראשית, משום שיוצא ממנה ש"צריך להחליף את העם" וזה מסובך אפילו יותר מלשנות את מערכת החינוך; שנית, משום שהיחס התרבותי לחינוך לא נוצר יש מאין. התרבות האנושית התפתחה כתוצאה מאינטרקציה בין אנשים רבים שלכל אחד מהם תמריצים שונים – היחס התרבותי לחינוך הוא תוצאה של תמריצים פשוטים. שינוי התמריצים הללו יביא, לאורך זמן, לשינוי המצב התרבותי. ללא שינוי כזה נישאר קרחים מכאן ומכאן.

אכן, מתחבא גם מתחבא. אז הגיע הזמן לחשוף אותו. ישראל היתה מעצמה בתחום החינוך "על הנייר". בפועל, ארע דבר אחר לגמרי. ראשית, המבחנים עצמם, שהיו האב הפרה-היסטורי של מבחני TIMSS הידועים היו כנראה בעייתיים מאוד. המבחנים לא תורגמו באופן משביע רצון לכל השפות, הם לא התאימו לחומר הלימודי שנלמד באותה העת וגם שיטות ניתוח הנתונים לא היו משביעות רצון. מי שמעוניין ללמוד על הביקורת כלפי הבחינה ההיא יכול לקרוא את כתביו של המתמטיקאי ההולנדי האנס פרודנתל, האיש שבמו ידיו וביקורתו על המבחנים ו"מסקנותיהם" הציל את הולנד משיטת הבדידים הידועה לשמצה.

אך לא במתודולוגיה של הבחינה אני רוצה לעסוק. הבעיה הישראלית היא עמוקה מכך; אפילו היה המבחן מושלם ותוצאותיו היו מאפשרות השוואה בין מדינות שונות הרי שעדיין היתה לנו בעיה. הבעיה המרכזית של ישראל בבחינה ההיא ובכל בחינה בינלאומית משווה עד ראשית שנות ה-2000 היתה שישראל הציבה למבחן מדגם לא מייצג של אוכלוסייתה (וזכתה על כך לנזיפות רבות במהלך שנות ה-90 עד שהעניין הוסדר לבסוף). הבעיה בבחינות האמורות היתה פשוטה – בבחינה לילדי בית הספר היסודי שבה נבחנו תלמידי כיתות ח' הצליחה ישראל להשיג מעמד של "מדינת מהגרים" וכך הוסכם שהיא "תנפה" תלמידים ש"היגרו לישראל זה מקרוב". האוכלוסיה הזו, כך מסתבר (ממאמר הדעה הזה למשל, וממאמרים מקצועיים שתומכים בטענות שעולות בו), מנתה כשליש מתלמידי ישראל במערכת החינוך הממלכתית (שיעור ניפוי גבוה לאין שיעור מזה שהיה במדינות אחרות). יש יסוד סביר מאוד להנחה שעל אותו שליש נמנו התלמידים החלשים ביותר בישראל – מהגרים ממדינות אפריקה ואסיה וערבים. אילו היום היתה ישראל "מנפה" את השליש התחתון של תלמידיה מבחינות TIMMS לשנת 2008 , הרי שהציון הממוצע של תלמידי ישראל בבחינות המתמטיקה היה "קופץ" ל-504, ומעלה את מדינת ישראל מהמקום ה-41 בהשוואה עולמית למקום ה-14. אם נחשוב לרגע מה היתה רמתם של אותם תלמידים ש"נופו" בשנות ה-60 ביחס לממוצע, הרי שייתכן אפילו שהתרומה של "הנשרתם" מהבחינות היתה רבה הרבה יותר.

אם אתם חושבים שמצב העניינים בקרב בני ה-14 היה מגוחך, הרי שהמצב בקרב בני ה-18 היה קרוב לגרוסטקה. בבחינות הבינלאומיות בשנת 1964 נבחנו כ-150 תלמידי י"ב שלמדו במגמות ריאליות ב-8 תיכונים שונים. תארו לעצמכם – כל הטענה על רמתנו הנהדרת בשנות ה-60 נשענת על הצלחתם של 150 תלמידים שהיו, ככל הנראה, התלמידים הטובים ביותר בישראל באותה העת. תארו לעצמכם שמדינת ישראל היתה שולחת היום כ-20 תלמידים מהכיתות הטובות ביותר מכל אחד מ-10 בתי הספר הטובים ביותר במדינה כדי להתחרות בכלל תלמידי העולם. מה יקרה לדעתכם? באופן דומה, אפשר לקחת את ציונם הממוצע של בני ה-14 הישראלים שהצטיינו (5% עליונים) במבחני TIMSS לשנת 2008 ולהשוות אותו ל"שאר העולם". ציונם הממוצע של המצטיינים הישראלים היה 636 נקודות. לשם השוואה, ציונם הממוצע של תלמידי פינלנד, שהגיעו למקום הראשון, היה 563 (ציונם הממוצע של 5% המצטיינים שם היה 700…). תראו מה זה, איך כיסחנו את הגויים. אין, אין כמו הראש היהודי. בתחמנות, אלא מה?!

מיתוס 1: ההוצאה בישראל לחינוך פר תלמיד היא נמוכה מדי. צריך להגדיל את תקציב החינוך!

תשובה: נתחיל מהסוף. אם יותר כסף משמעו מערכת חינוך טובה יותר הרי צריך להיות מתאם גבוה יחסית בין ההוצאה הכוללת על השכלתו של כל תלמיד לבין ההישגים, נכון? אלא שבהשוואה רב שנתית ההוצאה הכוללת לאורך כל שנות הלימודים לתלמיד מסבירהרק כ-0.01 מהשונות בהישגים במבחנים הבינלאומיים וההוצאה עד סוף חטיבת הביניים מסבירה רק כ-0.06 מהשונות בהישגים! בחינה מדוקדקת יותר של ההישגים וההוצאה מגלה שכמה מהמדינות המצליחות ביותר בארגון ה-OECD מבחינת הישגי תלמידיהן מוציאות לא רק פחות מהממוצע במדינות המפותחות (וגם זה בהשוואה רב שנתית) אלא אף פחות מישראל. לא, לא, יאמרו כמה ובהם הכלכלן דן בן דוד. צריך להסתכל על ההוצאה ביחס לתוצר משום שרוב ההוצאה החינוכית מוצאת על דברים שלא ניתנים להשוואה ישירה במונחי PPP. הטענה הזאת מוצדקת. אלא שמי שיסתכל בנתוניו של דן בן דוד יקבל את הגרף שמופיע כאן. כפי שכבר טענתי בעבר, הסתכלות בנתונים הללו מלמדת רק דבר אחד – מערכות חינוך גרועות הן בזבזניות ומהנתונים עולה שמערכת החינוך הישראלית נמנית על המערכות היותר בזבזניות…

מבולבלים? מצויין. לפעמים זה טוב להיות מבולבלים מעובדות. מדוע? כי לפעמים העובדות פשוט לא רלוונטיות. נניח לרגע ששתי מדינות מוציאות 100,000 דולר במונחי PPP על חינוך ילד אחד לאורך 12 שנות לימוד ושתי המדינות במצב כלכלי זהה. שוויון ההוצאות אינו אומר לנו דבר על הרכב ההוצאה. האם שתי המדינות מוציאות אותם סכומים על שכר מורים? אולי במדינה אחת מערכת בירוקרטית עצומה שמכלה חלק ניכר מהמשאבים? ואפילו אם שתיהן מוציאות בדיוק אותו הדבר בכל תחום ותחום, הרי בהחלט ייתכן שמבנה המערכת יתרום לשונות בציוני התלמידים; אם במדינה הראשונה שכר המורים אינו מושפע מהישגי התלמידים, אין יכולת לפטר מורים כושלים ותלמידים שלומדים בבית ספר גרוע מתקשים לעבור לבית ספר אחר האם נצפה שהישגי התלמידים יהיו זהים לאלה של תלמידי המדינה השניה בה המורים מתוגמלים ביחס למצויינותם ותלמידים יכולים לעבור בין בתי ספר ללא קושי? בוודאי שלא. הנתונים הנ"ל מראים ששינוי ההוצאה לא בהכרח מביא לשינוי בהישגים משום שיש מרכיב חשוב מאוד שקושר בין השניים והוא – מבנה מערכת החינוך. ראיה נוספת לכך היא העובדה שההוצאה לתלמיד בישראל (בניכוי האינפלציה) גדלה בהתמדה משנת 1990 (להוציא ירידה קלה בשנים 2002-2003) ואילו הישגי התלמידים הישראלים במבחנים הבינלאומיים התדרדרו באותה תקופה לא רק אורדינלית (מיקום בטבלה) אלא גם קרדינלית (ציון ממוצע). ישראל לא לבד כאן. מצב דומה קיים בארה"ב בה ההוצאה לתלמיד בניכוי אינפלציה יותר מהוכפלה מאז שנות ה-70 תוך כדי ירידה מתמדת בהישגים; בבלגיה גדלה ההוצאה לתלמיד מתחילת שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-90 בכמעט 70% תוך ירידה קלה בהישגי התלמידים. הדברים חזרו על עצמם גם במדינות נוספות. כך שגם הסתכלות לאורך זמן על המערכת הישראלית ומערכות אחרות מראה שהגדלת ההוצאה ללא שינוי במערכת החינוך עצמה לא מועילה. כל הצעה לשינוי תצטרך להתחשב במבנה מערכות החינוך. בעניין הזה קשורים כמה מיתוסים, בהם יעסקו כמה מהרשימות הבאות.

נחזור אם כן לחלקו הראשון של המיתוס. הטענה הבסיסית שם היא שאנו מוציאים מעט מדי. כפי שראינו, מדינת ישראל דווקא מוציאה הרבה יחסית על חינוך ביחס לתוצר, וכן שמצב שכזה עלול דווקא להיות אות מבשר רעות. אך הבה נבדוק גם את המערכת לגופה במקום להסתמך רק על השוואה בינלאומית שטחית של ההוצאות שנותנת תמונה חלקית בלבד (אם בכלל!).
תקציב החינוך של ישראל לשנת 2009 היה כ-30 מליארד שקלים (ההוצאה הלאומית גדולה בכ-50%). הבה נבדוק מה אפשר לעשות עם כמות כזו של כסף. בכלל מערכות החינוך בישראל, כולל גני חובה ו"חינוך עצמאי", למדו השנה, לפי נתוני משרד החינוך, כ-1.4 מליון תלמידים. משמעות הדברים היא הוצאה של כ-21,000 ש"ח לתלמיד. נניח לרגע שהיינו רוצים מערכת חינוך שבה יש 24 ילדים בכיתה בממוצע (תמשיכו לחלום! ואגב – גם כאן מסתתר לו מיתוס). משמעות הדברים היא שההוצאה לכיתה במערכת כזו היא כחצי מליון ש"ח. כמה מורים צריכה מערכת חינוך שאלו תנאיה? אילו היו תלמידינו לומדים בממוצע 30 שעות בשבוע וכל מורה היה מלמד בממוצע כ-20 שעות פרונטליות בשבוע (כ-83% ממשרת הוראה סטנדרטית) הרי שהיו דרושים לנו כ-88,000 מורים או 1.5 מורים בממוצע לכל כיתה (זכרו – החשבון הנ"ל הוא הערכה ממוצעת ובכל בית ספר יש כמה וכמה כיתות!). אם ההוצאה לשכר מורה אחד היתה 15,000 ש"ח בממוצע בחודש (כאמור – תמשיכו לחלום) הרי שההוצאה השנתית על הוראה בלבד לכיתה תהיה 270,000 ש"ח ובידינו ישארו עוד 230,000 ש"ח. צריך לנקות את הכיתה? נניח לרגע שבאקט מאוד לא חינוכי אין אלה הילדים שאחראים לכך אלא מביאים מנקה. כמה זמן לוקח לנקות כיתה ויחידות שנסמכות אליה (שירותים, חצר, משרדי מנהלה וכו')? נאמר שעתיים ביום? ונאמר שאנו שוכרים מנקה "מומחה" שמקבל 40 ש"ח לשעה בממוצע (מאוד לא סביר…). מדובר בהוצאה של עוד כ-20,000 ש"ח לשנת לימודים. אז נותרנו עם 210,000 ש"ח. צריך יחידות מנהלה בבית ספרנו (מנהל, מזכירה, גנן וכו')? לא בטוח שצריך. אבל אנחנו מתפרעים. אז כמה מנהלנים צריך לכל כיתה בממוצע – 0.5 (כאמור – התפרענו!)? עם עלות שכר ממוצעת של 12,000 ש"ח למנהלן מדובר על כ-72,000 ש"ח לשנה ואנו נותרים עם 138,000 ש"ח. חשמל, מים וארנונה צריך לשלם? לכיתה ויחידות סמך בגודל 150 מ"ר (אח, הדמיון הפורה!) נשלם לכל היותר 15,000 ש"ח ועוד כ-20,000 ש"ח לחשמל ומים (יש מזגן וגינה מטופחת). נותרו לנו 103,000 ש"ח. הסכום הזה צריך להספיק לנו כעת לציוד הכיתה – עוד כ-40,000 ש"ח (בהגזמה!), החלפת מחשבים אחת לשנתיים (יש מחשב לכל ילד!) – 30,000 ש"ח, טיול שנתי – 20,000 ש"ח (הילדים לא מסתפקים באוהל או חדר ל-6 באכסניה. הם חייבים חדר ל-2 במלון), ונשארנו עם עוד 13,000 ש"ח לבזבוזים (ימי הולדת, סיורים בסביבת בית הספר וכו'). אם תוסיפו לכך את ההוצאות הנוספות שאינן נכללות בתקציב החינוך (אך נכללות בהוצאה הלאומית שלנו שגדולה בכ-50%), תזכרו שבעצם ערכנו כאן הערכת יתר אדירה וכן שיש יתרון לגודל (קרי – בבתי ספר יש הרבה כיתות ובתי ספר יכולים להתאגד ולרכוש ציוד ושירותים יחדיו ולהגדיל את כושר המיקוח שלהם) הרי שנמצא שלמערכת החינוך הישראלית יש יכולת, בתקציבה הנוכחי, לתת תנאי לימודים נהדרים לילדי ישראל. אלא שכמובן, כמות הכסף בפועל קטנה בהרבה מתקציב החינוך. המון מתבזבז על מערך בירוקרטי של משרד החינוך וגורמי פיקוח ובסופו של דבר רק חלק קטן יחסית מהסכום מגיע לתלמידים. העובדה שיש 120,000 מורים ולא 88,000 מורים (שכזכור – המספר הזה הוא חסם מלעיל כאשר יש כיתות קטנות יחסית וכו') מפזרת את הכספים המיועדים להוראה בין חלקיקי משרות ואפשר למנות עוד ועוד בזבוזים. אולם העובדה הזו מצביעה על אחת הבעיות המרכזיות של המערכת. מעתה אמרו -"הטענה שחסר כסף היא מיתוס. יש כסף במערכת החינוך, מספיק כסף כדי להעניק השכלה בתנאים למעלה מנאותים. אך המערכת בזבזנית ובתנאים הנוכחיים לא רק שחלק ניכר מהכסף נעלם בדרך אלא שכל תוספת תקציב תיבלע אף היא ללא שינוי במצב".

אולם יש עניין עמוק יותר מכך. גם אם בועדה הנ"ל היו יושבים מלאכי השרת היה להם מעט קשה להחליט כיצד לחלק את תוספת התקציב. כיצד מכריעים בדיוק בין תרופה שתאריך את ייסוריו של חולה ב-3 חודשים נוספים לבין שירות שניתן לאנשים בריאים בדר"כ שעשוי להגדיל את תוחלת חייהם בכחצי שנה? יש מי שיאמר שצריך לבחון מדדים כלשהם להארכת חיים "מאושרים", אולם כפי שכבר למדנו ממקורות שונים "אושר" יכול להיות מדד בעייתי מאוד. אפשר אולי לטעון שצריך להאריך את תוחלת החיים ללא מוגבלות וכו', אולם גם כאן מסתתרת לה תמיד איזו תועלת שאותה רוצים "למקסם". מעבר לעובדה שלא ברור מה המשמעות של "מיקסום" כאן (לעיתים מדובר בדברים שלא ניתנים להשוואה), הרי שלא ברור מדוע דווקא ראוי להעדיף תועלת אחת על פני האחרת; יש מי שיאמר שצריך לצרף את התועלות של כלל האוכלוסיה, אולם השאלה איך בדיוק עושים זאת (אם זה בכלל אפשרי!) מבחינה תיאורטית ומעשית היא שאלה פתוחה, שאחד הדברים היחידים שברורים מאוד לגביה הוא שהיא לא יכולה להיפתר על ידי הצבעה של ועדה כלשהי.

העניינים הנזכרים לעיל קיבלו משנה תוקף בימים אלה עקב החלטתו של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן לממן מתקציבי סל הבריאות שתחת אחריותו (כ-65 מליון שקלים מתוך כלל התוספת של 470 מליון שקלים לכלל שירותי סל הבריאות) טיפולי שיניים לילדים עד גיל 18. איני רוצה להיכנס לשאלות היתכנות וכו', זו לא מטרת הרשימה. המטרה היא להצביע על צביעותם של אלה שיוצאים נגד ההחלטה של סגן השר; כל עוד השיקולים ה"מקצועיים" (קרי – לחצי חברות התרופות, ארגוני בריאות, קבוצות לחץ של חולים וסתם מסחרה של קולות בועדה) נתנו את הטון לא היתה שום בעיה עם העובדה שיש כאן חלוקה שרירותית למדי של כספי ציבור. מעתה שיש סגן שר שמחלק את הכספים לפי ראות עיניו לפי הסמכות שניתנה לו מדובר באסון נוראי.

אין ספק שדרך קבלת ההחלטות על חלוקת העוגה התקציבית בתחום הבריאות היא אסון. היא אסון בלי קשר למי שמקבל את ההחלטה השרירותית בעניין. ספק רב אם החלטתו של ליצמן גרועה יותר מהחלטות אחרות שיכלו להתקבל – פשוט אין לנו שום כלים לשפוט, לא רק משום שאיננו מבינים את המציאות על פרטיה, אלא גם משום שלא קיימים כלים שיכולים לשקלל את סך כל רצונותיהם של מליוני בני אדם בעניינים מורכבים כל כך. היה ראוי לו במקום לנסות לעשות את מה שאי אפשר לעשותו, היו פונים למציאת פתרון שיביא בחשבון את רצונותיהם של החולים ומשפחותיהם. לדוגמא, פיתרון שבו התקציב היה "מחולק ישירות" בין האזרחים (קרי – ניתן להםבצורת "חשבון בריאות" כדי להשתמש בו למטרה מסויימת אחת) ואלו היו יכולים לרכוש באמצעותו את שירותי הבריאות שהם חפצים בהם, לחסוך כספים משנה לשנה ואף להעביר כספים ל"חשבון בריאות" של בן משפחה קרוב. לשינוי מעין זה יש מחיר ברור – יותר לא יוכלו כל מיני אינטרסנטים לנצל את הריכוזיות של קבלת ההחלטות כדי לקדם את עסקיהם ולהפקיע מחירים על חשבון האזרח הקטן. זו גם הסיבה שספק אם תראו מישהו מעלה עניין כזה לדיון בעתיד הנראה לעין.

כעת נעבור לעניין אחר הקשור בכך והוא – כיצד מפיקים טמפרטורת ממוצעת של פני שטח מנתונים מעין אלה ולמה שנהיה מעוניינים במשהו כזה לכל הרוחות?

נתחיל בשאלה – למה למצע? התשובה היא פשוטה – אם אכן יש תופעה כללית של התחממות בכל מקום ואתר הרי שממוצע יכול לתת הערכה פשוטה לשאלה "כמה התחמם כדור הארץ?". אלא שיש להיזהר מאוד מהסקת מסקנות מהמספר הזה; אפילו אם הטמפרטורות עלו בכל מקום אין בכוחו של הממוצע לומר לנו איך נראית המגמה. למשל – ייתכן שהטמפרטורה הממוצעת היא 15 מעלות צלזיוס אך בקטבים עלתה הטמפרטורה בעשירית מעלה ובקו המשווה בחצי מעלה. מצב זה שונה ממצב בו הטמפרטורה הממוצעת היא 15 מעלות צלזיוס אך בקטבים עלתה הטמפרטורה בחצי מעלה ובקו המשווה בעשירית המעלה. כך שמלכתחילה ממוצע הוא מדד מוגבל למדי.

וכיצד ממצעין? הדרך הפשוטה, בה נוהגים בדרך כלל היא פשוט לומר "תחנות המדידה מפולגות באופן די אחיד, אז פשוט נמצע עם משקל שווה לכל אחת". הדרך הפשוטה הזו עלולה להיות מאוד לא נכונה ולהוביל לא רק לפער בין הממוצע ה"אמיתי" אלא גם לחוסר התאמה ויכולת השוואה לנתוני העבר משום שהשגיאה שנוצרת על ידי מיצוע מעין זה בשנת 2000 יכולה להיות שונה מזו שנוצרת בשנת 1950. דוגמא פשוטה תסביר זאת: הטמפרטורה בין שתי נקודות סמוכות יחסית פרופרציונית למרחק בין הנקודות עם קבוע פרופורציה מסויים (תכונה זו נקראת "רציפות ליפשיץ" והקבוע המזערי שמקיים זאת עבור כל הנקודות נקרא "קבוע ליפשיץ"). לו היתה חלוקה של ארה"ב, נאמר, ל-1221 תאים שווי שטח כך שבכל תא נמצאת תחנה אחת ויחידה וכן היינו יודעים שלתאים האלה יש קוטר "קטן" (כאשר "קוטר" כאן שווה למרחק המקסימלי בין שתי נקודות בתא) שהיינו יכולים לערוב לכך שההבדל בין הטמפרטורה הממוצעת ה"אמיתית" לזו שנמדדה אינה עולה על השגיאה של מכשירי המדידה ועוד 2 כפול קוטר התא כפול קבוע ליפשיץ. אלא שאין דרך לעשות זאת בפיזור הנוכחי של תחנות המדידה וכך יוצא שבחלוקה לתאי שטח שווים בגודלם יהיו תאים שבהם שיעור גבוה יותר של תחנות מדידה. הדבר יוצר כמובן הטיה לעבר אזורים מיושבים יותר. כיצד פותרים את הבעיה? אפשר לחלק לתאים לא שווים כך שבכל תא תהיה תחנת מדידה בודדת ולמצע ביחס למשקולות שנותנות לכל תא שטח את החלק היחסי שהוא תופס מכלל השטח. אם התאים הם בעלי קוטר קטן יחסית הרי שאת השגיאה המתקבלת אפשר יהיה להעריך כמקודם בשינוי אחד – השגיאה תהיה לכל היותר השגיאה של מכשירי המדידה ועוד הממוצע (לפי המשקל שקבענו) של קוטרו של כל תא שטח כפול קבוע ליפשיץ. אפשר, כמובן, לבחור חלוקות שונות כדי לנסות ולמזער את השגיאה הנ"ל. אפשר גם לפסול, על סמך טמפרטורה בשתי תחנות מדידה סמוכות, טווחי טמפרטורה מסויימים בתא השטח שלהן וכך לצמצם את השגיאה. בכל מקרה, מהחשבון הנ"ל נובע שאפילו אם יצליחו למזער את שגיאת המכשירים לכדי חצי מעלה הרי שרוב הסיכויים הם שאפילו בארה"ב בה יש פיזור טוב של תחנות מדידה אנו נדע את טמפרטורת פני השטח עם שגיאה של לפחות מעלה אחת (ההערכה כאן היא על ידי הערכת אצבע; קבוע ליפשיץ משתנה מתא שטח אחד למישנהו אולם סדר הגודל הממוצע שלו הוא כ-0.01; קוטרו הממוצע של תא שטח הוערך מלרע בלפחות 50 ק"מ כך שהשגיאה המתקבלת תהיה בערך 0.5 מעלות ומכאן מתקבלת שגיאה מצרפית של מעלה אחת). כיוון שאנו מעוניינים בהשוואה לאורך זמן בין טמפרטורות ומהפסקה האחרונה נובע שאם ב-1950 היו פחות תחנות ופיזורן היה פחות אחיד מאשר עכשיו הרי שהשגיאה בשנת 1950 תהיה גדולה יותר.את החשבון הזה יש לעשות, לפיכך, עבור כל שנה ושנה מאז שיש נתונים! ואפילו אם השגיאה המתקבלת תהיה מעלה אחת, הרי שקצת נתקשה לדבר על התחממות של חצי מעלה ב-30 השנים האחרונות או 0.7 מעלות במאה השנים האחרונות. רק התחממות גדולה מזו של הטעות עליה נוכל להתחייב תהיה בעלת משמעות!